השבוע אלה באה לבקר עם בתה הטרייה, מלאכית קטנה בת שבועיים וחצי בשם יונית. היא נראתה נפלאה, רעננה כזאת, כאילו הרגע היא יצאה מהמקלחת. והיא לבשה שמלה יפה, ופיזרה חיוכים, ונראתה ממש מאושרת. אז אחרי שעשינו קצת קיצי-קיצי למלאכית, והרדמנו אותה, וראיתי שגם הבנים שלי מסודרים יפה (ההפרד ומשול של ההורות לתאומים: אחד בלול, אחד בטרמפולינה – תודה לאל על מוצרי תינוקות שונים, ובפרט על כאלה שקיבלנו במתנה). אז אחרי כל זה, שאלתי אותה מה שלומה, והיא פשוט התחילה לבכות.
כל אמא טרייה תחייך ותגיד לך שההורות זה אושר גדול ושמאז הלידה השתנו חייה. וזה נכון. ליתר דיוק – החיים לא משתנים, אתה פשוט מחליף את החיים שלך במשהו אחר. אם תלחץ אותן קצת לפינה, הן יודו שהשבועות הראשונים קשים – עד שהילד נכנס לשגרה, עד שאתה מתרגל אליו והוא אליך, אתה מקבל מעט מאוד שעות שינה, לומד בדרך הקשה איך להאכיל ולהלביש ולרחוץ ולחתל, ולפעמים אתה עומד חסר אונים ואין לך שום מושג למה לעזאזל הוא בוכה. הנקודה היא שצריך ללחוץ – נשים לא אוהבות להודות בזה. שלפעמים יש קשיים ומכשולים. שקשה להתחבר לגוש המצווח הזה, שאמור להיות מתור ולהאיר אותך מבפנים, אבל בפועל בהתחלה אתה לא מרגיש כלום. ולפעמים זה לוקח כמה ימים, ולפעמים שבועות או חודשים. וזה לא הופך אותך לאמא רעה – זה פשוט עניין של זמן ושל אופי ושל דינמיקה. לכל מערכת יש את הקצב שלה. הן לא אוהבות להודות שההורות לא תמיד מתלבשת להן כמו כפפה ליד.
למה נשים לא אוהבות להודות בזה? הרי כולנו היינו שם. לא יהיה יותר קל אם נדע פשוט לאן אנחנו הולכות? סיפרתי לאלה שככה הרגשתי אחרי הלידה: רק אחרי התחלתי לשמוע פתאום את כל סיפורי הזוועה בקורס הכנה ללידה . את הצירים שנמשכו שבוע, את לידות הבזק שלא הספיקו לתת אפידורל, את הלידות שנגמרו בוואקום או בניתוח קיסרי לא מתוכנן, והשאירו צלקות. הסיפור הכי נורא ששמעתי זה מחברה טובה, שהגיעה לקיסרי חירום, והרופא נתן לה בטעות אפידורל של לידה במקום של קיסרי. מנשא לתינוק לא עניין אותה באותו רגע. כן, היא הרגישה כל חתך. ואמרתי – למה לא אמרתן לי לפני, לעזאזל? התשובה הנפוצה ביותר היא: לא רצינו להפחיד אותך. אבל מה זו התשובה הזאת? ואם אני אטמון את הראש בחול זה יעזור? לא עדיף שאדע לפני את כל הסיכונים, כדי שאם יקרה לי משהו דומה אדע לפעול בהתאם מתוך שיקול דעת, ולא מתוך לחץ?
ולאלה, חברתי האהובה, אמרתי: תקשיבי, זה קשה, וזה בסדר שזה קשה. זה לגיטימי. זה קשה לכולן בהתחלה. הכי חשוב זה לדבר על זה. לא להסתיר את הקשיים, להיפך – לפתוח אותם, לשתף, לחלוק, ולא להסס לבקש עזרה. כדאי אפילו לגשת אל קורס הכנה ללידה כדי לשתף עם עוד נשים. גם ברגע שאת מספרת את זה, את רואה שלא רק שזה לא נורא, ומבחוץ זה נותן פרספקטיבה – פתאום את מתחילה לשמוע עוד סיפורים על קשיים, ומגלה שאת לא לבד. ואחר כך הכנתי לה סנדביץ' ושעשעתי אותה במשך שעה בסיפורי פשלות וכמעט-אסונות קטנים שהיו לי עם התאומים. במקרה שלנו יש כפול סיפורים, כי זה שניים. הסיפור האהוב עלי זה איך יואב הכניס את הרדיו למקלחת כדי להשמיע להם בייבי מוצרט, והרדיו נפל לאמבטיה ובנס לא אפה לנו את הילדים, כי הוא עוד לא הספיק למלא בה מים. אז מה? הוא אבא נורא? זוועתי? מתעלל? לא, הוא אבא טרי ועייף, שלא ישן כמו שצריך כבר כמה לילות, ולא חשב על זה עד הסוף. קבעתי עם אלה שתבוא שוב לבקר בשבוע הבא. נראה לי שזה יעזור לשתינו קצת לצחוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה